החלטה בתיק בש"פ 1955/11

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 3.3.11 בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום ברחובות שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.        כנגד העורר, יליד 1956, הוגש ביום 26.12.10 כתב אישום לבית משפט השלום ברחובות, בו יוחסו לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק.

2.        כתב האישום מייחס לעורר שני אישומים. על פי האישום הראשון, ביום 24.12.10 זומן העורר לתחנת משטרת רחובות כדי לאסוף את בתו, לאחר שזו הגיעה לתחנת המשטרה יום קודם לכן והגישה תלונה בגין אונס שעברה בידי אדם אחר (להלן: הקטינה או המתלוננת אוהבת). כשהגיע העורר לתחנת המשטרה ונמסר לו על התלונה, אמר לאחד השוטרים כי הבושה היא גדולה ואם השמועה תתפשט הוא "יתאבד או ישחט אותה".

           באישום השני נטען כי כשבוע עובר לאירוע המתואר, העורר היכה מספר מכות בגבה של בתו באמצעות כבל מאריך של מכשיר טלפון לאחר שביקשה לצאת לבלות עם חברותיה.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.            ביום 26.12.2010 הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ש' דקל-נוה) לעצור את העורר עד להחלטה אחרת, וביום 29.12.2010 הורה בית משפט השלום לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינו של העורר על מנת לבחון קיומה של חלופת מעצר.

           על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי, שבהחלטתו מיום 25.1.11 קיבל את הערר והורה לשחרר את העורר למעצר בית מלא בפיקוחם של שלושה מפקחים. בקשתה של המשיבה לעיכוב ביצוע עד להגשת ערר לבית המשפט העליון נדחתה, משנקבע כי לא נשקפת מסוכנות ממשית מצד העורר, כיוון שמסוכנותו הנטענת היא רק כלפי המתלוננת, וזו שוהה במעון נעול.

           עררה של המדינה על החלטה זו התקבל על ידי בית המשפט העליון (החלטתו של כב' השופט ג'ובראן מיום 26.1.2011). נקבע כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטיה מההלכה לפיה ככלל, לא יורה בית המשפט להחזיר למעצר נאשם שכבר שוחרר. נקבע כי אין בעובדה שבתו של העורר נמצאת במעון נעול כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, שכן הנערה כבר ברחה בעבר ממוסד אחר בו שהתה, והיא עלולה לחזור על כך, מה גם שהעורר יודע באיזה מעון נעול מדובר. עוד נקבע, כי מאחר שתסקיר מטעם שירות המבחן צפוי להיות מוגש תוך ימים ספורים ממתן ההחלטה, יוחזר הדיון לבית משפט השלום כדי לגבש מסקנה מושכלת בנוגע למסוכנותו של העורר ולאפשרות שחרורו לחלופת מעצר הולמת, ככל שימצא זאת לנכון.

4.        הדיון חזר אפוא לבית משפט השלום.

           בתסקיר המעצר בעניינו של העורר הומלץ על שחרורו לחלופה של מעצר בית אצל גיסתו ובפיקוח נוסף של אחד מהמפקחים הרבים שנבחנו.

           בהחלטתו מיום 2.2.11 קבע בית משפט השלום כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לשלול את החשש הממשי והמיידי לפגיעה במתלוננת, על רקע "חילול כבוד המשפחה". נקבע כי שירות המבחן לא שקלל נכונה את מלוא הנתונים שהובאו בפניו ואת שאלת התאמתם של המפקחים, וכי העובדה שהמתלוננת הופנתה למעון נעול אינה מחייבת את המסקנה כי תישאר נעולה במעון מבלי יכולת לצאת ממנו. לאור זאת, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

5.        כאמור, עררו של העורר לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט סקר את מצבה של המתלוננת, כפי שעולה גם מתסקיר נזקקות, שנערך בעניינה ביום 9.1.11 עבור בית המשפט לנוער שהכריז עליה כעל קטינה נזקקת. בתסקיר נאמר כי הקטינה התלוננה בעבר על אלימות כלפיה מצד אביה-העורר ומצד אחיה, אך כאשר המשטרה נכנסה לתמונה סירבה לשתף פעולה. כן עולה כי לקטינה יש היסטוריה של בריחות מהבית ויחסים מורכבים בתוך המשפחה, כולל דיווחים על אלימות.

           בית המשפט הזכיר בהחלטתו כי לאחר שהקטינה הגישה במשטרה תלונה על אונס, היא הביעה חשש מהוריה והייתה מוכנה להיכנס לכל מסגרת שתימצא עבורה, ועל כן הוחלט להעבירה למקלט חסוי לנערות. אולם, במהלך הנסיעה למקלט קיבלה שיחת טלפון, לאחריה החלה להשתולל תוך שהיא מבקשת לחזור בה מתלונתה. לנוכח התעקשותה הוחזרה הקטינה לתחנת המשטרה, שם קראו להוריה לאסוף אותה, העורר הגיע ואז אירע האירוע בגינו הוגש כנגדו כתב האישום מושא דיוננו. בהמשך, ברחה הקטינה מהמקלט ונעצרה כעבור כ-10 ימים לאחר שנתפסה גונבת בחנות בגדים.

           בית משפט קמא עמד על כך שבתו של העורר אובחנה על ידי פסיכיאטר כסובלת מדיכאון, כי אמה מתייחסת אליה כאל מי שמשקרת והיא אינה מעוניינת בהתערבות טיפולית לטובת בתה. פקידת הסעד התרשמה כי הקטינה נמצאת בסיכון גבוה וכי נדרשת התערבות טיפולית סמכותית. בדיון שנערך בבית המשפט לנוער ביום 24.1.11, נקבע שהמתלוננת נמצאת במצוקה המחייבת עזרה מגורמי הרווחה, כי קיים חשש לחייה מצד משפחתה, והיא הוכרזה "קטינה נזקקת".

           סיכומו של דבר, שבית המשפט המחוזי קבע כי קיימת תשתית ראייתית לביסוס המיוחס לעורר, ולאור החומר הרב בעניינה של המתלוננת, עולה לכאורה כי העורר פעל נגד המתלוננת, אשר נתונה במצוקה וחוששת לחייה מפני בני משפחתה בכלל ומפני אביה-העורר בפרט. נקבע כי לא ניתן לאיין את המסוכנות של העורר כלפי המתלוננת שעה שהעורר שוהה במעצר בית אצל בני משפחתו המצדדים בו וסבורים כי המתלוננת דוברת שקר. נקבע כי נדרשת מסגרת סמכותית ודומיננטית כלפי העורר, ואף שייתכן כי המפקחים המוצעים הם ראויים ונטולי דופי, לא די בהם כדי לאיין את המסוכנות העולה מן העורר, ועל כן יש להותירו במעצר.

           על החלטה זו נסב הערר שבפני. 

6.        בא כוח העורר התמקד בטענה כי אין לייחס לעורר מסוכנות וכי הדברים יצאו מכלל פרופורציה. לטענתו, הדברים בתחנת המשטרה נאמרו על ידי העורר בעידנא דריתחא, בעת סערת רגשות, ומתוך תחושה של צער וכאב, כמי שחרד לגורלה של המתלוננת ולעתידה וכמי שטיפל בה עד היום. מהחומר בעניינה של המתלוננת עולה כי המדובר בנערה שנשרה מהלימודים, עם רקע של הסתבכויות בפלילים, בריחות מהבית ואי השתלבות במסגרות. לדברי בא כוח העורר, הייתה זו המשפחה שפנתה בעניינה של המתלוננת למשטרה ולרשויות הרווחה בבקשת עזרה. בני המשפחה מבקרים את המתלוננת במעון הסגור, מה שמצביע על היעדר מסוכנות מצדם. ובכלל, אילו חלילה העורר היה מעלה על דעתו להתאנות למתלוננת, היה עושה זאת מכבר על ידי שליחים לדבר עבירה, באשר אין זה מנוהגי המגזר כי האב פוגע בבתו, אלא מי מהאחים או קרובי המשפחה האחרים.

7.        לא אכחד כי אמירתו של העורר בתחנת המשטרה, גם אם לא הופנתה ישירות כלפי בתו, הדליקה "נורית אזהרה" לחשש של רצח ידוע מראש על רקע מה שנקרא במחוזותינו "כבוד המשפחה". יש בכך כדי להסביר את החומרה הרבה בה התייחסו כל הרשויות הנוגעות בדבר, לרבות בתי המשפט בכל הערכאות, לאמירה זו של העורר. 

           למרות זאת, מצאתי כי בסופו של יום, יש להורות על שחרורו של העורר ואנמק בקצרה את מסקנתי.

8.        מכתב האישום עולה כי העורר התבטא בפני השוטר כי יתאבד או ישחט את בתו. הדברים לא נאמרו בנוכחות הבת, לא נטען כי הגיעו לידיעתה של הבת או כי העורר התכוון שיגיעו לידיעתה. הטענה כי לא מתקיימים יסודות עבירת האיום לא הועלתה על ידי ב"כ העורר ולא נדונה כלל בבית משפט קמא, ועל כן אצא לצורך הדיון מנקודת הנחה כי ניתן לייחס לעורר עבירה של איום כאמור בכתב האישום.